פסק-דין בתיק ע"פ 40570/07

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הנשיא אמנון כהן) מיום 31.1.08.

בפסק הדין הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות הבאות שפורטו בשלושה אישומים שבכתב אישום. באישום הראשון - בשתי עבירות של איומים (בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן - החוק); שתי עבירות של מעשי פזיזות ורשלנות (בניגוד לסעיף 338(6) לחוק); עבירה אחת של תקיפה (בניגוד לסעיף 379 לחוק) ועבירה של היזק לבעל חיים (בניגוד לסעיף 451 לחוק). באישום השני - בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה (בניגוד לסעיף 447(א)(1) לחוק); שתי עבירות של תקיפה (בניגוד לסעיף 379 לחוק) ועבירה אחת של מעשה פזיזות ורשלנות (בניגוד לסעיף 338(6) לחוק). באישום השלישי - בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה (בניגוד לסעיף 447(א)(1) לחוק) ובתקיפה הגורמת לחבלה ממשית (בניגוד לסעיף 380 לחוק).

בשל עבירות אלה, גזר בית משפט השלום על המערער עונש של מאסר לתקופה של 9 חודשים, מאסר על תנאי למשך 9 חודשים וקנס בסך 1,000 ש"ח. כן חויב המערער לפצות את המתלונן בסכום של 5,000 ש"ח.

הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד עונש המאסר בפועל.

2.         עיקרי כתב האישום:

            במסגרת האישום הראשון, נטען כי בסוף חודש יוני 2004, בשעות הבוקר, רעה מר יוסף ג'בור (להלן - המתלונן) את צאנו במרעה הסמוך למטע עצי זית שבבעלותו. המטע ממוקם כמה עשרות מטרים מחוותו של גדי לוסקי באתר סוסיא שבדרום הר חברון (להלן - חוות גדי). המערער התקרב אל המתלונן כשהוא נושא אקדח והורה לו להסתלק מהמקום בטענה כי המטע שייך ליהודים. המערער אמר למתלונן כי אם יראה אותו פעם נוספת, יהרוג אותו. בעקבות דבריו של המערער, מיהר המתלונן לעזוב את המקום. כעבור מספר ימים, שב המתלונן אל אדמתו, מלווה בעדר כבשים וכלב רועים. המערער, אשר שהה אותה עת בחוות  גדי, הבחין בו והתקרב אליו, כשהוא מלווה בשני כלבים. כלביו של המערער התנפלו על המתלונן וניסו לנשוך אותו. אחד הכלבים התנפל על כבשה מעדרו של המתלונן, נשך אותה ופצעה ברגלה. באירוע נוסף מיום 21.7.04, שב המתלונן פעם נוספת למטע, יחד עם עדר כבשים ושני כלבי רועים. המערער הבחין בו והגיע אליו, מלווה באדם נוסף ושני כלבים. המערער והאדם הנוסף שיסו את כלביהם במתלונן, אשר ניסה להתגונן מפניהם באמצעות מקל רועים שאחז. בשלב מסוים, אחזו המערער וחברו במתלונן ושיסו את כלביהם בכלב רועים של המתלונן. כלביו של המערער התנפלו על כלבו של המתלונן ונשכו אותו במשך כמחצית השעה, בכל גופו ובראשו. כל אותה העת, ניסה המתלונן להשתחרר מאחיזת המערער וחברו, כדי לנסות ולהציל את כלבו. לבסוף, הצליח המתלונן להשתחרר מן האחיזה ולהרחיק מהמקום את כלבי המערער, אך התחוור לו כי כלב הרועים שלו שוכב ללא תזוזה כשהוא פצוע בראשו. המערער אמר למתלונן לפני שעזב את המקום, כי אם יחזיר את הכבשים שלו למטע ולו פעם אחת נוספת, גורלו יהיה כגורל כלבו.

במסגרת האישום השני, נטען כי ביום 23.11.04, עת שהו המתלונן ושכנו מר מוחמד נואג'עה בן אחמד (להלן - השכן) במטע ועסקו בהעמסת שקי זיתים, הבחין בהם המערער אשר שהה בחוות גדי, והתקרב לעברם, מלווה בכלב. המערער שיסה את הכלב לעברם, אולם הכלב לא תקף אותם. המערער המשיך ודחף את המתלונן ואת שכנו, תוך שצעק לעברם, כי אדמת המטע הנה של יהודים ושיסתלקו מהמקום.

במסגרת האישום השלישי, נטען כי ביום 26.1.05, עת עסקו המתלונן ואשתו וודחה מחאמרה ג'בור (להלן - המתלוננת) ברעיית צאן במטע, הבחין בהם המערער אשר שהה בחוות גדי ומיהר להגיע אליהם, מלווה בכלב. המערער שיסה את הכלב לעבר עדר הכבשים של המתלוננים. הכלב נבח על הכבשים והעדר התפזר לכל עבר. בעת מנוסת הכבשים מפני כלבו של המערער, מעדה אחת הכבשים ושברה את רגלה. בתגובה, ניסתה המתלוננת להניס את הכלב, אולם המערער אחז בה בחולצתה, סטר בפניה והשליך אותה אל הקרקע. כתוצאה דיממה המתלוננת משפתה התחתונה וסימן אדמומית נותר בשפתה.

3.         המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען כי כלל לא נכח באירועים המתוארים בכתב האישום.

4.         לפני בית משפט קמא הובאו ראיות לפיהן זיהה המתלונן את המערער במסדר זיהוי תמונות שנערך במשטרה ביום 16.11.04. כמו כן המתלונן ושכנו זיהו את המערער בזיהוי ספונטני במשטרה ביום 6.2.05 וכן זיהו אותו באולם בית המשפט. מראיות המאשימה אף עלה, בין השאר, כי ביום 15.11.04 התקשר שוטר למערער, הודיע לו את פרטי מסדר הזיהוי וציין שעליו לשלוח נציג מטעמו. המערער אישר בשיחת הטלפון כי ישלח נציג, אך בחר שלא להופיע או לשלוח נציג מטעמו. ביום 16.11.04, המועד בו נערך מסדר הזיהוי, התקשר שוטר למספר הטלפון הנייד שמסר המערער, אולם אדם שהזדהה בשם אחר ענה לטלפון ומסר כי המערער לא נמצא וכי לא ידוע היכן הוא וכיצד ניתן לאתרו. כעבור מספר דקות ניסה השוטר להתקשר שנית לאותו מספר, אולם הפעם לא היה כל מענה והשוטר השאיר הודעה בתא הקולי, לפיה עומדים לקיים את מסדר הזיהוי.

5.         בית משפט קמא קבע כי ראיות התביעה ובכללן עדויות המתלוננים, הן אמינות ומבססות את המסקנה כי המערער הוא אשר ביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום. בית משפט קמא סבר כי תשובותיו המתחמקות של המערער בהודעותיו במשטרה, שאינן תואמות אדם חף מפשע שכלל לא נכח באירועים, וכן עדותו בבית המשפט , היו בלתי משכנעות.

6.         בא-כוח המערער דאז, עו"ד שנקלובסקי, טען בפני בית משפט קמא כי לא ניתן לקבל את מסדר זיהוי תמונות שנערך למתלונן. בית משפט קמא דחה טענה זו, בציינו כי המערער התחמק מלהשיב לפניות המשטרה ונמנע מלהתייצב למסדר הזיהוי או לשלוח אליו נציג מטעמו. בנסיבות אלה קבע בית משפט קמא, כי אין המערער יכול לבוא בטרוניה על עריכת מסדר הזיהוי שלא בנוכחותו ובנוכחות נציג מטעמו, ועל כן אין להפחית ממשקלו של הזיהוי, הגם שלא נכח בו עורך דין  מטעם המערער. בית משפט קמא הוסיף כי עדויות המתלוננים מלמדות על היכרות מוקדמת ביניהם לבין המערער, ולפיכך כלל לא הייתה קיימת חובה לערוך מסדר זיהוי בעניינו של המערער.

7.         בפתח הדיון בערעור ביקש בא-כוח המערער, עו"ד אוחיון, להגיש מספר מסמכים כראיה. לפנים משורת הדין הסכמנו לקבלם, חרף העובדה שלא הייתה כל מניעה להגישם לבית משפט קמא במהלך המשפט. מדובר בדו"ח חיפוש תצלומים באלבום (מע/1) ובהודעת המתלונן במשטרה מיום 24.7.04 (מע/2). בעקבות זאת ביקש בא כוח המדינה, להגיש מזכר מיום 24.7.04 (מש/1) ואף לכך נעננו.

8.         לטענת הסניגור, במסמכים מע/1 ומע/2 תאר המתלונן את החשוד כאדם בגובה 172 ס"מ, תיאור שאיננו הולם כלל את המערער שהינו נמוך וגובהו 154 ס"מ בלבד.

9.         בא כוח המדינה השיב כי בהודעת המתלונן במשטרה (מע/2) מצוי תאור מפורט של האירועים כנטען בכתב האישום. על פי תיאור זה, היו מעורבים במעשים שני מתנחלים שהתגוררו בקרואן בחווה הסמוכה, האחד בגובה 175 ס"מ בערך והשני נמוך יותר. תיאור זה הולם גם את שנרשם במזכר (מש/1). בנסיבות אלה ומשבחר הסניגור בערכאה הראשונה שלא לעמת את המתלונן עם הטענה שתיאור גובהו של החשוד אינו תואם את המערער ולא לשאול אותו דבר על כך בעדותו, נראה כי המתלונן תאר את המערער כבחור ה"נמוך יותר" ואילו את הגובה של  175 ס"מ הוא ייחס לבחור השני ולא למערער.

10.       סניגורו של המערער טען בערעור כי המתלונן לא פירט בעדותו בבית המשפט את שני האירועים הראשונים שנזכרו באישום הראשון. לפיכך ביקש לזכות את המערער מעבירה של איומים ומעבירה של פזיזות ורשלנות שבאישום הראשון.

11.       בא כוח המדינה הסביר, כי המחלוקת בבית משפט קמא לא נסבה על השאלה האם האירועים הנטענים בכתב האישום אכן אירעו, אלא על טענת המערער כי לא נכח באירועים הנטענים. עם זאת, הסכים בא כוח המדינה כי בעדות המתלונן בבית המשפט, להבדיל מהודעתו במשטרה (מע/2), אין פירוט של שני האירועים הנזכרים בתחילת האישום הראשון.

12.       טענה נוספת שהעלה המערער בערעורו מתייחסת לאישום השני ולאישום השלישי. לטענת המערער, נפלו סתירות בעדויות המתלוננים בתארם את שאירע במקרים אלה. לעניין האישום השני נטען כי השכן כלל לא טען בבית המשפט כי המערער דחף אותו. לעניין האישום השלישי נטען כי עדויותיהם של המתלונן ורעייתו אינן תומכות בטענתם לפיה הופלה האישה ארצה כתוצאה מהסטירה שקיבלה מהמערער. בשל סתירות אלה טוען המערער כי יש לזכותו משתי עבירות של תקיפה במסגרת האישום השני ומעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית במסגרת האישום השלישי.

13.       בא כוח המדינה משיב כי העדים לא עומתו עם טענות אלה בעת חקירתם בבית משפט קמא והטענות אף לא נזכרו בסיכומים. מכל מקום, מדובר בשינויים מינוריים בין הגרסאות שיש לייחסם לעובדה שהעדויות בבית המשפט נשמעו כשנתיים לאחר קרות האירועים. לפיכך, אין בשינויים אלה כדי לפגום במשקל העדויות.